'תקופת הקורונה' היא זמן טוב ללמוד את עקרונות שפת החרדה ולמגר אותה
"מה אם אצטרך ללכת לבית-החולים"? "את יוצאת היום?" "אם לא אתן לו לשחק עכשיו הוא ישבור את הכלים ויעשה סצנה"… אם האמירות האלו נשמעות מוכרות, הרי שאתם נסחפים אל 'מעגל התקשורת' של שפת החרדה.
'שפת החרדה' נשמעת לנו רגילה ומוכרת. היא מדוברת במילים שכתובות במילון העברי, היא מרגישה 'הגיונית' וסוחפת, ממש משכנעת. יש לשפת החרדה את הכוחות להתגנב דרך סדקים של ספק ולהיאסף דרך הדלת הראשית כמו סוס טרויאני, וכך בכוחה לגרור את כל הנקרה בדרכה לתוך הדיאלוג העשיר שהיא מנהלת… עם עצמה. כי היא מתחזה! היא החרדה שמדברת והיא בעלת השפעה שהולכת וסוחפת את סביבתה אל תוך הדרמה שלה. והיא מדבקת יותר מכל וירוס.
היא יכולה להיות כל-כך מתעתעת והשפעתה רעה כיוון שהיא נוגסת בכל חלקה טובה ומחלישה את היכולת שלנו להתמודד עם דרישות היום-יום. אז איך נדע שמדובר בחרדה שמדברת דרכינו וכי היא זו שנעמדה בכוח על 'גשר הפיקוד' ומינתה עצמה למנהלת ומנווטת את מסלולנו???
ובכן, הנה כמה קווים מנחים שיאפשרו לזהות את מי שהחרדה מדברת אותו. אם נדע להקשיב לסימני ההיכר, נוכל להתחיל ולהבין את מה שקורה לנו ולחלופין נוכל להבין את מי שמולנו ואת מה שהוא חווה כשהחרדה מנהלת אותו.
1. שפת החרדה מכוונת עתיד:
מכיוון שהחרדה עוסקת בתרחישים מחרידים אשר *עלולים* להתרחש, ולא כאלה שאנו יודעים בוודאות שעומדים להתקיים – היא מתנהלת מתוך כוונה לחזות עתיד לא ידוע. אחת הדרכים המרכזיות לנסות ולהשיג, לכאורה, שליטה בתרחישים שעלולים לקרות, היא לנסות ולחזות תרחישים כאלו ולתכנן תגובה עתידית. משום כך, מי שמנוהל על ידי החרדה, יחזור ויהפוך שוב ושוב בתסריטים אפשריים. בעוד שחשיבה ותכנון הם חשובים לנקיטת אמצעים לזהירות, כאשר החרדה היא המנהלת, המחשבות יהיו קדחתניות, חזרתיות לעתים, מתפצלות להרבה 'תתי-תסריטים' וכן מעלות עוד ועוד כשלים בתכנון. כשהחרדה מנסה לקחת פיקוד על ההתארגנות לקראת מצבי חירום או לחץ – היא מתנהלת כמו 'מפקדת' נוקשה אך גם מאוד לא שיטתית. היא אינה 'מפזרת סמכויות' וכן 'יורה לכל הכיוונים' באימפולסיביות השמורה למי שאינו יודע את הדרך וחסר תכנית סדורה. כך קורה, שככל שהניסיונות להשיג שליטה אל מול התרחשויות שליליות בעתיד העלום עולים בתוהו (שהרי תמיד יעלו עוד ועוד שאלות מסוג זה) – כך יתחזק ויגבר השימוש בשפת החרדה.
אז איך זה נשמע?
נקשיב ונאתר אצלנו ואצל הילד או הילדה שלנו את הדרכים הרבות שבהן יעלה עיסוק בשאלות שקשורות ב- מה אם??? לדוגמא בבקשות שתובעות לדעת: "מה אם תצטרך ללכת"? "מה אם אצטרך אותך והטלפון לא יהיה אתך"? "מתי תחזור"? (כאן מתחבאת לעתים קרובות השאלה – "מה אם אשאר לבד"?) ועוד ועוד שאלות כגון אלה…
חשוב לזהות את ניב ה-"מה אם".. וככל שהחרדה עולה, כך המחשבות והשאלות הללו ילכו ויתגברו, כמו גם הניסיון לאסוף כמה שיותר מידע בנוגע לתסריטים עתידיים אפשריים ושליליים. כאשר נמצא את עצמנו עסוקים יותר ויותר בשאלות של 'מה אם' נוכל לזהות שאנו במצב של חרדה גוברת ונוכל לסייע לעצמנו לעמוד במצבים שבהם אנו מנסים לחזור למצב מאוזן יותר. כמו כן, נוכל לאתר את המצב הרגשי של הילד או הילדה שלנו, כאשר נהיה קשובים לשינויים בהתבטאויות שלהם ונדע שהם מושפעים מהחרדה שהולכת ותופסת מקום.
2. שפת החרדה מכוונת לידע חיצוני ו-'סופי':
בהמשך להבנה שאת החרדה מנחה העתיד הלא ידוע והתרחישים הקשים שהוא עשוי לטמון בחובו, שאלות של 'מה אם' מונחות על-ידי תחושה של מצוקה גדולה שמבקשת למצוא פתרון במענה קונקרטי ומוחלט ש- 'יחתום את הגולל' על אי הוודאות ויאפשר תחושת הקלה מידית. אצל מי שהחרדה שורה בו, מתקיימת אמונה או תחושה חזקה שהבלתי ידוע הוא דבר שגלוי למישהו אחר ( מי שנתפס בטוח בעצמו, סמכותי, מוסמך ובעל תפקיד או השכלה) וככזה הוא יכול לספק מענים ברורים. היא גורמת לחיפוש מתמיד אחרי תשובות חיצוניות – אצל הקרובים אלינו, בקרב 'מומחים' כאלה ואחרים – מענים שיספקו ידע ספציפי ומדויק לשאלות המטרידות או מפחידות. כך, מי שחרד מחפש אחר התשובה שהיא מבוססת 'ידע' (עתיד) – "ואם אחלה – האם אצטרך לעזוב את הילד שלי"? למשל, או: "איך אוכל להשיג אותך אם לא תהיה זמין בטלפון"? אינסוף דוגמאות לשאלות שהחרדה מייצרת, בניסיון להשיג מידע מדויק שיוביל לרגיעה בחשש מפני הלא ידוע.
איך נדע שמדובר בחיפוש ידע שמקורו בחרדה?
זה די פשוט: בשיח שמתנהל בחסות החרדה נבחין בכך שהמסרים שעל פניו אמורים להרגיע, מובילים אמנם להפוגה מידית אולם מזינים כמעט בו-ברגע את חוסר-הוודאות הבא. כך נראה שתשובות אינן מניחות את הדעת אלא מוסיפות ומייצרות דרישות נוספות למידע. מכאן, אפשר לזהות שאנו מצויים בשיח של חרדה כאשר אנו מגלים ש-'זה פשוט לא עובד' ! יש דרישה חזקה למענים ממשיים (קונקרטיים) וספציפיים, אלא שהידע הזה הוא 'סופי' וככזה לא ניתן להרחיב אותו למצבים אחרים או להיעזר בו כדלק להמשך. *ידע חיצוני וסופי אינו אפקטיבי ולכן הוא מסמן את השיח של אדם חרד עם הסביבה שלו*…
אז זיהינו את 'שפת החרדה'… מה הלאה? איך אפשר לעזור למי שחרד?
מודעות והיכרות עם התופעה ועם ההשפעה החזקה שלה בהתנהלות היום-יום היא מאוד חשובה. במיוחד בתקופות, כמו זו, שבה מפלס החרדה עשוי לעלות, ובהיותה תופעה מתעתעת ושהשפעתה חזקה על הסביבה, היא הולכת ומתגברת מרגע שהחלה 'להרים ראשה'. ככל שניטיב לאתר את השפה של החרדה ואת הדרך שבה היא מנהלת את חיינו, כך נוכל להגיב במהירות ולהקטין את כדור השלג השלילי שהיא מייצרת.
1. התמודדות מכוונת הווה ועבר:
בהמשך להבנה שהעתיד הלא ידוע והמאיים הוא המנחה את המחשבות והשאלות של מי שהחרדה מנחה אותו, התגובות צריכות להתמקד בהכוונת המבט אל החיובי הידוע – שהוא המצב הגלוי לנו כעת, כשאנו מביטים סביב. כך, נוכל למצוא את החיובי והבטוח במצב הנוכחי והידוע לנו ברגע זה. גם כאשר המצב לא פשוט בהווה, תמיד נוכל למצוא את הבטוח ואת החיובי במציאות זו – למשל: בעת כתיבת שורות אלו, כשהארץ רוחשת ושינויים בהלכות החיים בצל וירוס הקורונה מתרחשים בכל רגע – אמרתי היום בשיחת טלפון לאם חרדה: "הביטי סביבך, ילדייך עמך, גג מעל ראשך ועל שולחנך מזון. אתם שמחים בכם, אתם משפחה מלוכדת, כולכם ביחד ואתם בריאים. את זה את יודעת!". חשוב ללמד את מי שחרד להביט מסביבו ולעגן את המציאות בהווה הידוע. הידוע הוא כאן ועכשיו. הוא ודאי – והוא 'ניתן להוכחה' כי הוא ממש כאן. יש בעיגון במציאות הידועה אסטרטגיה שבה נוכל לנסות ולהרגיל את המערכת להישלף מאחיזת ה- 'מה אם יקרה' (?) לעבר ה- 'מה קורה' (!) בדומה, ניתן להתבסס על מה שידוע ושיכול לסייע לנו בנוגע לעתיד שאינו ידוע: וזה מה שכבר קרה. שהרי, העבר גלוי בפנינו ואנו יכולים לדעת באמצעות ההתבוננות בו משהו על עצמנו ועל העולם.
2. התבססות על ידע פנימי ודינאמי:
לחזור אחורה ולהסתכל במה שכבר למדנו ומה שאנו יודעים הוא הדבר שנוכל להציע במקום להתעסק בעתיד לא נודע . כך נוכל לראות שבאמתחתנו ידע רב בנוגע להתמודדות במצבים של חוסר ודאות. ניזכר בתקופות לא פשוטות ואתגרים שהתמודדנו עמם בצורה ראויה להערכה. באופן כזה, כשהחרדה נוטה לשאוב אותנו אל הלא ידוע, נוכל לזהות את מה שהעבר יודע לספר לנו: למשל שמדובר בתקופה חולפת, שכפי שהרגשנו בעבר רגשות קשים כגון בלבול, לחץ, חוסר אונים או פסימיות, כך גם אנו יודעים לספר מה עזר לנו אז, כיצד התמודדנו וכן לחתור אל ההבנה שטומנת בחובה את הידיעה: אנחנו נהיה בסדר ושיש לנו הרבה ידע כי אנו גם יודעים מה יכול לעזור. אנו יודעים זאת בוודאות שאין לערער אותה, מכיוון שזה כבר קרה… כלומר, בניגוד לחוויית המצוקה שמקורה בחרדה שמבקשת מפלט בידע החיצוני וה-'סופי', כך יכול לסייע הניסיון להסית ולכוון את השאלות אל עבר ידע שמבוסס על הפנים: "מה אני יודע שיכול לעזור לי" הוא בהתבססות על ידע פנימי ודינאמי. זה מכוון אל המענים שקשורים בכוחות שלי, בדברים שלמדתי על עצמי ושיכולים לעזור לי להתמודד עם מצבים עתידיים לא ידועים.
1500 מילים כמעט. מילים שמנסות ללמד עקרונות של שפה שהיא קודמת לכל שפה אחרת – כזו שמטרתה להשיג חוויה של שליטה בעולם משתנה. כאשר היא מתחילה להיות השפה 'המדוברת' ההשפעה שלה אדירה והיא ניכרת בכל.
כדי לנסות ולעצור את כדור השלג המתגלגל של החרדה נדרשת מחויבות חזקה להקשבה בניסיון ללמוד שפה אחרת.
זה מחייב מודעות, הקשבה ואימון לזיהוי שלה. זה דורש מאמץ לנסות ולכוון 'פנימה' ולשאול את הילד שלנו או את הילד שבנו: "מה אתה יודע על עצמך שיכול לעזור לך להתמודד עם מה שהעתיד מזמן"???
האתגר ההתפתחותי הנפשי קשור בהתגבשות של תחושת פוטנטיות – כך שנחוש שאנו מסוגלים להתמודד עם אתגרי החיים וגם עם מצבים לא מוכרים, לא נוחים ואף מאתגרים במיוחד. כאשר נהיה מיומנים להקשיב ולהכיר את החרדה וגם להגיב אליה – כי אז נוכל לה…
בריאות, כוחות והערכה רבה לכולנו…
הכותבת: יעל בר-און, פסיכולוגית קלינית, חברה בצוות מיט”ב